פסק-דין בתיק תא"ק 31529-11-09

1.     תיק זה החל כתביעה בסדר דין מקוצר בה הגיש התובע כתב תביעה וכתב תביעה מתוקן על סך של 165,627 ש"ח. הנתבע הגיש בקשת רשות להגן והתובע הסכים לרשות להתגונן, כאשר בקשת הרשות להתגונן תשמש כתב הגנה.

2.     הנתבע היה סוכן עצמאי למכירת בגדים לבתי עסק שונים בצפון הארץ. התובע הוא הבעלים של בית עסק סיטונאי לשיווק ומכירה של בגדים בתל אביב. התביעה כנגד הנתבע היא תביעה כספית בגין תקופה של כ-4 שנים (החל מחודש ספטמבר 2003 ועד שנת 2007) שבה היה הנתבע סוכן של התובע. לטענת התובע, נותרו ברשות הנתבע 1,042 פריטים בעת סיום ההתקשרות בין הצדדים, כאשר סכום התביעה נגזר מההפרש בין כמות הסחורה שנמסרה לנתבע לפי תעודות משלוח שהוצאו לו לבין כמות הסחורה בחשבוניות, שהנתבע היה מוציא ללקוחות, שרכשו סחורה.

3.     לטענת התובע, שיטת העבודה בין הצדדים הייתה, כי אחת לשבוע הנתבע הגיע לבית העסק של התובע ולקח כמות מסוימת, לא קבועה, של סחורה. בכל פעם היה התובע מוציא לנתבע תעודת משלוח בה פורטו כל הפריטים שנלקחו, לרבות כמות ומחיר של כל פריט. התובע גם מסר לידי הנתבע פנקס חשבוניות ופנקס קבלות שלו כשהם ריקים, על מנת שבכל פעם שהנתבע יבצע מכירה, הוא יוציא ללקוח הרלוונטי חשבונית מס ו/או קבלה של התובע. לטענת התובע, הוסכם בין הצדדים כי במכירה של פריטים עבור התובע לא יעשה הנתבע שימוש בחשבוניות מס ו/או בקבלות על שמו אלא רק על שם התובע, שכן אחרת אין באפשרות התובע לתעד את פרטי המכירה בהנהלת החשבונות שלו.

4.     בין הצדדים הוסכם, כי עבור כל מכירה של סחורה יהיה הנתבע זכאי לעמלות בשיעור של 13% מסכום המכירה בצירוף מע"מ. אין מחלוקת בין הצדדים, כי הצדדים החלו לעבוד ללא הסכם בכתב.

5.     התובע טען בכתב התביעה, כי על פי ההסכם בין הצדדים אחת לכל מספר חודשים צריך היה הנתבע למסור לתובע דו"ח ספירת מלאי, שיפרט את המלאי של התובע, שנשאר בחזקת הנתבע וטרם נמכר. לטענת התובע, הנתבע התחמק מלמסור דוחות מסודרים ורק מסר דיווחים חלקיים. בכתב התביעה טען התובע, כי כבר כשנה לאחר תחילת העבודה החלו להיווצר פערים בין תעודות המשלוח, שהוא הוציא לנתבע לבין החשבוניות, שהוצאו ללקוחות עימם עבד הנתבע.

6.     התובע טען, שהסכום המצטבר של שווי הסחורה של התובע אצל הנתבע הלך וגדל, והתעורר אצלו חשש כי לפחות חלק מהסחורה נמכר על ידי הנתבע ועל ידי אשתו בחנות שבבעלותם ללא ידיעת התובע וללא רשותו. לפיכך, לטענתו, בשלהי שנת 2006 החליט להפסיק את העבודה עם הנתבע.

7.     התובע טען שערך חישוב על ידי השוואת הכמויות והסכומים המצוינים בתעודות המשלוח בגין כל שנה מתחילת העבודה המשותפת ועד סיום ההתחשבנות, לעומת הכמויות והסכומים שנכתבו בחשבוניות שהוציא הנתבע ללקוחות, ואת התוצאות כתב בטבלה המפורטת בסעיף 12 (א) לכתב התביעה המתוקן, ולפיו הסכום הכולל של הפריטים בתעודות המשלוח עמד במהלך השנים על סך של 1,928,005 ש"ח והסכום הכולל של החשבוניות עמד על סך של 1,795,344 ש"ח, כאשר ההפרש הוא 132,065 ש"ח. מבחינת כמות הפריטים ההפרש הוא בין 14,400 פריטים על פי תעודות המשלוח לבין 13,358 פריטים על פי החשבונית.

8.     הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן ובה הכחיש כל חוב כלפי התובע, וטען כי מדובר בתביעת סרק חסרת כל בסיס עובדתי. הנתבע טען, כי התובע הוא בעל עסק מזה למעלה מ-30 שנה המנהל מעקב שוטף וצמוד על כל הנמכר בעסקו, ולכן לא ייתכן כי ייעלמו לתובע מהמלאי 1,042 פריטים ללא ידיעתו, וללא בדיקתו במשך 7 שנים. עוד הוא מפנה לדברי התובע בכתב התביעה, כי על פי ההסדר בין הצדדים, "בסוף כל חודש היה הנתבע מגיע לבית העסק של התובע, כדי לקבל את העמלה החודשית שהגיעה לו. לצורך זה היו בודקים את החשבוניות שהוצאו בחודש החולף, ומתוך סכומן הכולל של חשבוניות אלו, היה הנתבע מקבל את העמלה החודשית שלו בשיעור של 13%". (סעיף 5 ד' לכתב התביעה).

9.     עוד טען הנתבע שהתובע היה סופר פיזית בעצמו את המלאי מדי סוף שנה בחנותו של הנתבע, ואף היה מחליף את הסחורה פעמיים בשנה בשל חילופי העונות (חורף-קיץ) ובהזדמנות זו היה לוקח את הסחורה של העונה הקודמת ומנפיק תעודות זיכוי. עוד הוא טוען, כי התובע היה מחליף מדי חצי שנה את המספר הקטלוגי של הפריטים לשם מעקב וביקורת על המלאי. לכן, אם אכן היה קיים חוסר בסחורה אזי שבוודאי היה התובע מפחית מיידית את החוסר מהעמלה. עוד טען הנתבע, כי החזיר סחורה באופן שוטף וזאת אפשר לראות מתעודות הזיכוי שצירף התובע בעצמו. עוד הוא טען כי הפסיק לעבוד עם התובע לאחר שהתברר לו שהתובע החל למכור סחורה ישירות לחנויות איתן עבד הנתבע, על מנת לחסוך לו את דמי העמלה בשיעור של 13% ובכך נפסק הקשר בין התובע לנתבע.

10.            לאחר קבלת הרשות להגן הצדדים ביצעו גילוי מסמכים ולאחר מכן הגישו ראיות. מטעם התובע העיד התובע בלבד, ומטעם הנתבע העידו הנתבע והגב' יהודית נח. העדים נחקרו ולאחר תום הגשת הראיות הגישו הצדדים סיכומים בכתב.

טענות התובע

11.            טענתו הראשונה של התובע היא, כי הנתבע חזר בו מגירסתו העובדתית לפיה לא קיבל את הסחורה האמורה בתביעה, והודה כי כן קיבל סחורה, ולכן טענת ההגנה שבפי הנתבע היא בגדר טענת "הודאה והדחה" המטילה את נטל ההוכחה על כתפי הנתבע.

12.            עוד טוען התובע, כי האופן שבו חישב התובע את הסכום הנתבע הוא פשוט: מהסכום הכולל שבתעודות המשלוח הופחת הסכום הכולל של הסחורה, כפי שנרשם על ידי הנתבע בחשבוניות, שהוציא ללקוחות. הנתבע טוען, כי אין בין כמות הסחורה לבין המחירים של הסחורה דבר, ולכן אין חשיבות למחירים שנרשמו.

13.            עוד טען התובע כי בכל הנוגע לזיכויים, שבהם זוכה הנתבע, הרי שהזיכוי היה לפי כמויות ולא לפי מחירים וממילא הנתבע לא העלה טענת קיזוז כחלק מהגנתו.

14.            אשר לתעודת המשלוח נספח ז/9 לתצהיר התובע, טען ב"כ הנתבע, כי התובע שינה את הרישום על ידי הוספת הכמויות "120" ו-"130" שלא נרשמו בתעודה מלכתחילה. לטענת ב"כ התובע לא נעשה כל שינוי בהעתק התעודה ובכך גם במקור שהוצג בבית המשפט.

15.            ב"כ התובע טען כי בחקירת הנתבע הוברר כי הצדדים אינם חלוקים באשר לקבלת הסחורה למעט מספר מצומצם של תעודות משלוח שלגביהם טען ב"כ התובע באריכות בסיכומיו. עוד טען התובע כי הטענה להעדר התאמה בין דוחות ממוחשבים לידניים התגלתה כטענת סרק. עוד טען התובע כי הנתבע לא הוכיח את הגנתו ואף הוכח שהנתבע ניהל רישומים עצמאיים ללא ידיעת התובע על מנת להעלים סחורה.

טענות הנתבע

16.            הנתבע טען, כי לא ייתכן שלתובע, שהוא עתיר ניסיון בעסקו, ייעלמו מהמלאי 1,042 פריטים. הנתבע טען, כי התובע הודה, כי במכוון לא הגיש לבית המשפט מסמכים מהנהלת החשבונות הממוחשבת, ואף הודה, כי הוא זה שיצר בעצמו את מסמכי הנהלת החשבונות לצורך תביעה זו. הנתבע טען עוד לעניין זה כי התובע היה בודק מדי חודש את החשבוניות שיצאו בחודש שחלף, שילם לפי התקבולים ובדק את החשבוניות מדי חודש ולכן לא ייתכן כי נוצרו אצלו חוסרים כל כך משמעותיים.

17.            הנתבע טען עוד, כי התובע לא התחשב בהנחות מסחריות בעת שביצע את התחשיב. הנתבע טען, כי התובע לא רשם את כל ההנחות אשר נרשמו בכרטסת בכתב יד, ולכן חייב את המלאי של הנתבע בתשלום מלא בגין כל פריט, למרות שהפריט נמכר ללקוח בהנחה של 50%. הנתבע טען עוד, כי לא ניתן להסתמך על רישומי התובע, אשר נראה כי היו בהם טעויות חשבונאיות וטעויות שונות.